סבתא,

 

כל סיפור משפחתי, סיפור חיים, ראוי לו שייכתב כאפוס, כמיתולוגיה, כחתיכה משמעותית בפאזל.

כל שכן זה שלך:

האם הביולוגית שנהרגה בתאונת דרכים, האב והאם החורגת שנתפסו כמרגלים על ידי המשטר הנאצי – האם הוצאה להורג והאב מצא את מותו במחנה ריכוז. העלייה, הקיבוץ, עזיבת הקיבוץ, האהבה שפרחה, ההולדת – פעמיים, ההסתגרות, הקמילה.

סיפור שמתערבבים בו הד ההיסטוריה ותעצומות הנפש הכרוכות במאבקו של האדם הקטן – שני אלמנטים, שלרוב הקפדת להפריד ביניהם: חיי הפרט וחיי הכלל נשזרו אחרי מותך לכלל שלמות.

ארבע שנים חלפו מאז אותו יום בו נודע לי על מותך, בים, על חופה של תל אביב. תחת שמי ים תיכון, שאון מטקות והתחכמויות תפלות של המציל. כבר סופר איך נדמת על כורסת הטלוויזיה, בוודאי במאמץ אחרון לצפות באיזה טוק שואו גרמני, אחרי ימים של רזון והחלשות.

בשנה שעברה לא נתקיימה האזכרה בגלל מתקפת הטילים שניתכה על הצפון במלחמה האחרונה. שוב, האדם הא-פוליטי, האינדיבידואל, הנרדף, חווה התערבות חיצונית בוטה בדמות שעשועיו הבליסטיים של נסראללה. שוב, כי כך בעליית הנאצים לשלטון ובפרוץ מלה”ע השנייה. שוב, כי שנות התבגרותך בארץ היו שנותיה העדינות ביותר של המדינה הנולדת, אך נדמה שחלפו מעל ראשך מלא השער.

כאילו השער השחור כפחם שלך, שהלובן חצה בו פסים דקים במרחקים גסים, לא הסכים לשאת על עצמו את עול ההיסטוריה הקשה הזו.

כשפאר היצירה של ההתיישבות העובדת היה הקיבוץ, ובו תקוותה – הרחקת לשוודיה להיפרד לשלום מאחת משיירייך האחרונים. כשחזרת, נשאת איתך רדיו חדיש, אותה קופסה משונה שעמדה על האצטבה בסלון עד פינוי הבית מזכר בן-צור.

דומה הייתה נוכחותך לאותו רדיו – זרה, משונה, אצילה, נראית כאוצרת סוד.

כשחיפה רחשה ממסחר, אוניות הנמל טענו ופרקו סחורות, ובניינים טיפסו אל השחקים – מיעטת לצאת מביתך, שונאת את החום, ויותר מכך, את חוסר התרבות של “הארץ האסיאתית הזו”, כפי שהטעמת בבוז. גרת בעיר נמל, ומעולם לא הטלת עוגן.

על הנופש שלך בעיר הקיט הגרמנית, סמוך למינכן לא פסחת. הגלויה של אתר הנופש הייתה תלויה באחד החדרים, או על המקרר, קשה לי לזכור – חיזיון קפוא של שלווה אירופית, שקופית עד שמכסה על האמת המיוזעת שלנו.

את עידן הטכנולוגיה קבלת בצפייה ארוכת שעות בשידורי הטלוויזיה הגרמנית, מחליפה את דן שילון בכפילו הבווארי.

לאורך שנות ילדותנו קראנו לך תמיד “חווה”, לא אומי כמו בנות דודתנו או אווה כמו סבא. “חווה” כי עבורנו היה מובן מאליו שלסבתא יש שם עברי, מן המקורות.

הזיכרון הוא חמקני וסובייקטיבי. אני תוהה כיצד לזכור אותך.

לא רק בבוז וניכור לא נטעת שורש בארץ הזו, גם אדמתה הסרבנית דחתה אותך, הבל הרוכלים בשוק לא השכיח את ילדותך.

לא הייתה בך עליבות, לא ניגפת כנגד הזרם. הייתה בך חריפות ועמידה איתנה, הומור חי ועוקצנות. גם כשנמקת על כורסתך, הצלילות לא נסה ממך.

למרות זאת, ואני מכה על חטא, פעמים רבות מדי היית עבורנו קוריוז. מעין פרודיה מוקצנת על אם ייקית.

אני רוצה להביע חרטה, על שפעמים מעטות מדי פרצתי את חומת השתיקה שלך, על שפעמים רבות מדי הבטתי בך בתמיהה או שעשוע.

באפוס המיתולוגי הזה, את סבתא חווה, חופן מצלעו של אדם, ששבה אל חיקה של אדמה, כשחייך אחרייך פועמים בלבבות, כשצאצאייך אחרייך מתרוצצים בעולם וממשיכים לטוות סיפור. בזאת נחמתי.

ירדן