אבא,

בשנה האחרונה התקרבנו מאד. היו לנו הרבה שעות טובות ביחד. היית מלא תקווה. חשבת שאפשר להבריא מהמחלה הארורה הזו, ועשית הכל – ניתוחים, בדיקות לא נעימות, טיפולים מתישים כדי לנצח.

גם בחודש האחרון כשהבנת שהמצב לא ישתפר, שידרת אופטימיות כרגיל. כל החמרה לוותה במשבר קטן ואחר-כך הסתגלת למצב החדש.

אני יושבת כאן בחדר שלך ונזכרת בשעות האחרונות כשכבר לא יכולת לדבר. הרמת יד ועשית לנו שלום.

הדרך שבה הלכת – בנשימות מהירות ומאומצות, אופיינית לדרך שבה חיית – בחוסר מנוחה, בחריצות תוך השקעת מאמץ לעשות את הדברים בצורה הטובה ביותר. לולא המחלה, יכולת לחיות עוד שנים רבות. היה לך עוד כל-כך הרבה מה לעשות.
הכל נקטע.

לנו האוהבים אותך, נותר רק לזכור את טוב הלב, המסירות, האותנטיות, הרגשנות, היושר, התמימות והסקרנות שעשו אותך לאדם כל-כך מיוחד.

הלוואי ויכולתי עוד פעם לחבק ולנשק אותך, אתה מאד חסר לי אבא.

נגה