אפשרת לי להתקרב ולגעת…

אני רוצה לדבר על השנים האחרונות –

שנים של כאב וסבל אין קץ. אין מילים לומר מה עברת וכמה קשה היה לראות אותך בייסורייך.

ובתוך כל קיבלתי, אני, מתנה לחיים – הזדמנות שוב להתקרב, להיות הבת שלך ושל אמא בחיי היומיום. לראות את הנתינה האינסופית בינך ובין אמא, שאין כמוה! אין מילים!

לראות איך לא הרמת ידיים – בחירוק שיניים המשכת לעבוד, וכשלא יכולת יותר לעבוד במטע, המשכת לעבוד בגינה יום-יום ולהרכיב עצים בשביל חברים; המשכת להתעמל וללכת, להגיע לחדר האוכל, ל”קפה ½5″, לפתור תשבצים וסודוקו ולשחק שחמט – כל מה שאשפר כדי שהמחלות לא ינצחו.

אפשרת לי להתקרב ולגעת, להרגיש, לשמוע ולכאוב ביחד אתך, אפשרת לנו לדבר על המוות כחלק מהחיים.

ממך, אבא, למדתי מה זאת אהבה, מה זאת אהבת האדם באשר הוא אדם; בצניעות, בגובה העיניים, מתוך עניין ואכפתיות אמיתית בכל אחד. למדתי מהי מסירות ונתינה ללא גבול.

זוהי הזדמנות בשבילי להודות להמון חברים יקרים שהתעניינו, סייעו ותמכו באבא בכלל ובתקופה האחרונה בפרט. ותודה אישית ומיוחדת לצוות המרפאה.

אבא, אתה חוזר לאדמה, שבה השקעת את כל היותך ואהבתך, ליד מטעי האבוקדו, שהיו פעם הפרדס.

מגיע לך לנוח.

נעמי שביט