אמא

בשנתיים האחרונות מצבך הפיזי הלך והדרדר, נצמדת לכורסא ולטלוויזיה, לא אכלת כמעט והותרת אותנו חסרי אונים מולך. את עוררת בי הרבה כאב על ההחמצה שלך על שלא מימשת את עצמך. לא האמנת ביכולת שלך ולא היו לך אנרגיות כי היית שקוע כל חייך באבל בלתי מעובד על הורייך, נעורייך וארץ מולדתך. אבל שנמשך עד מותך.
אני זוכרת שנלחמת תמיד על הפרטיות שלך והחיים בקיבוץ לא התאימו לך. כשעזבנו את הקיבוץ ב-62 היית עדיין צעירה. לא יצאת ללמוד או לעבוד ולמעשה היית כל הזמן בבית. גם חברים וחברות לא היו לך כמעט, כאילו לא היה מקום לעוד התרגשויות. היית מרירה ועצבנית אבל היו בך גם שמחת חיים והומור. אני זוכרת שהיית שרה יפה מחברת מילים למנגינות ידועות, מספרת דברים מצחיקים שאבא שלך אמר וצוחקת על כל מיני סיטואציות.
את קמת אתנו כל בוקר דאגת שנתלבש מספיק חם וכשחזרתי בצהרים תמיד חיכית לשמוע את החוויות מביה”ס ואני שיתפתי אותך. סיפרתי הרבה ואת אהבת להקשיב לי, כאילו חיית את חייך דרכי.

קראת לי על שם שתי האמהות שכל כך אהבת. אנה האם הביולוגית שנהרגה בתאונת דרכים בעת שליוותה אותך לכיתה א’, ולואיזה שהוצאה להורג ע”י הנאצים בעקבות פעולת ריגול בה עסקה בצרפת נגד גרמניה לפני המלחמה.
לאלון קראת וורנר על שם אביך שנספה במחנה השמדה זקסנהאוזן.
מגיל צעיר ספרת לי איך שרדת את השואה בפריז תחת שלטון הנאצים “בגיל 17 הייתי לבד בעולם” חזרת ואמרת. דברת בגעגועים על הוריך ואני הרגשתי החמצה נוראה על שלא זכיתי להכיר אותם ממש. שמות יקיריך יחרטו על מצבתך.

היית סבתא חמה ומפנקת לארבעת נכדיך אורלי, יפעת, ירדן ואמרי וגם כשמצבך הורע, השתדלת לעקוב ולהתעדכן בכל מה שקשור בהם.
אבא, המטפלות המסורות שלך ואני טיפלנו בך באהבה רבה.
אתמול נרדמת לנצח. בבית שלך. נוחי בשלום אמא אף אחד כבר לא יכריח אותך לאכול ולקחת תרופות.
אני אוהבת אותך אמא, את היית האמא הכי טובה שידעת להיות.

נגה