שנה למות סבא יעקב

“חמישה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה.

נפש – זה הדם, שנאמר: “כי הדם הוא הנפש”; רוח – שהיא

עולה ויורדת, שנאמר: “מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה”; נשמה – זו האופה; יחידה – שכל האברים שנים-שנים והיא יחידה בגוף; חיה – שכל האברים מתים והיא חיה בגוף. הנשמה הזו ממלאה את-כל-הגוף, ובשעה שאדם ישן היא עולה ושואבת לו חיים מלמעלה. “

 מתוך ספר האגדה / ח.נ ביאליק וי.ח רבניצקי

 

סבא, בלי נשמת אף אתה שרוע מכוסה בקפידה בעפר, ולוח השיש מזכיר – אי מכבר, לפני שנה למען דיוק היה אדם – ואיננו.

האמנם איננו? הרי אתה חי…

אתה חי משום שמעולם לא הנחת עברך מאחור. משום שאתה חרוז בענקה המתרחב של הגברת השמנה – היסטוריה ודברי העם היהודי. משום שנברת ופשפשת בהריסות סוסיתא. משום שלחמת בכוח המגן העברי המתחדש. משום שנתת ידך להולדת קיבוץ. משום שלא הנחת אף לא לאחד מהפרצופים הנפוחים החנוטים בתלבושות מוגזמות לצלול אל תהום הנשיה.

משום שעד אחרון ימיך, במסירות הפרחת שממות באדנית החלון ועציצי המרפסת. משום שהיית מקפיד לדרוש בשלומי כמה פעמים בשבוע, ובימים קבועים בשעות קבועות כמו שעון-ייקה, היית מצלצל לאנשי שלומך ומפתיעם בסקרנות עולצת ובקושיות ילדותיות, ללא כחל ושרק, ולעיתים אף ללא כל טקט. משום שהיית זורח בחיוך אווילי בכל פעם בה היית מקניט אותי בחידוד “הנוער האבוד”, או חוטא בסלנג המיושן “בנת? “.

משום שהיית אהוב ואהבת, גם אם שיחה עמך שהחלה בשתי דקות לפני 8, הסתיימה עם אות תחילת החדשות בניתוק נחרץ וכמעט מעליב.

אתה חי, מכורבל בעפר התחוח, בלוח השיש, באורני הכרמל, באוניברסיטת חיפה, בספסלי הישיבה, בדרך פרויד המעפילה אל ביתך, בקו החוף הצפוני, בפלאי הארכיאולוגיה.

וגם בי, וגם בי.

ירדן