12/02/2005
אחי הבכור יעקב!
ליוויתי אותו, מרחוק, בשנים האחרונות, כאשר גילה את עצמו, וגם לנו נגלה מחדש, סקרן, נמרץ, כאילו רצה להשיג את מה שהחסיר במשך שמונים שנה, יכול היה לספק חלק מהסקרנות שבערה בו כל חייו.
כל החיים חי צמוד למחויבויות המשתנות, נאמן למשימות שהיו מוטלות עליו, אותן מלא בהשלמה, במסירות, בשקט, בנאמנות אין קץ, אף פעם לא שמעתי תלונה.
אינני יודע איך קיבל את העובדה ששנים מספר חי אצל סבא וסבתא שלנו בברלין, רחוק מאמא ואבא, ומה זה עשה לו. חזר אלינו בגיל עשר עם עלייתם של הנאצים לשלטון.
למד בבית הספר באחוזה וב-עממי א’, בהדר הכרמל, בניהולו של זאב כרמי שברחוב על שמו חי שלושים שנה. הלימודים היו קשים. יתכן ולו ידעו אז מה שיודעים היום על ליקויי למידה והדרכים לעזור, היה לו יותר קל.
אחר-כך בבית הספר המחוזי ביגור שוב היה מחוץ לבית, גם כאן היה מסור ונאמן, חשב שזה מה שטוב לו ומה שעליו לעשות, בעקבות חברותו בתנועת המחנות העולים. מאוחר יותר, בהכשרה בכפר יהושע, במושב, בביתו של האיכר אברהם גלעדי. היה קשה, אבל לא התאונן כי זה היה יעקב, מקבל את החובה ועושה אותה במסירות.
רק טבעי היה בעיניו להתגייס לפלמ”ח, ולהשתתף בהקמת הקבוץ הראשון של הפלמ”ח, בית-קשת.
ובין לבין, בעת שהות בבית, עזר במשימות השונות של המלון, וגם לקח אחריות עלינו בתפקיד הבן הבכור.
בבית קשת עבד בכל מה שהוטל עליו, חצרן, גידול דבורים, בצאן, בכל עבודה, תמיד בשקט, בלי להתלונן. ידעו, שם, בבית קשת, שהבחור הטוב, תותיק, הכינוי שנדבק לו, אף פעם לא יסרב למלא את המתבקש ממנו. לא הרגיש מקופח, ואולי רק לא ביטא זאת. כשהיה צריך לשלוח קבוצת חברים לעבודה במפעל האשלג בסדום, היה שם כמה שנים, עד סוף מלחמת השחרור, שם עבד בברכות המלח, בכריית האשלג. בקרנו אותו שם בנובמבר 1947, עם ההורים ועם חנה, לראשונה במסגרת המשפחה, הוא היה גאה להראות לנו את מחנה הפועלים בסדום ואת מקום עבודתו, היה קשה לחיות ולעבוד שם, אבל, כדרכו, קיבל בהבנה את הקשיים. רק בחודשים האחרונים לחייו סיפר, שאיננו מבין איך יכול היה להיות כל-כך תמים.
יום אחד הגיעה לבית קשת קרובת משפחה שלנו, בת דודתו של מיכאל נתן, יעקב לימד אותה עברית והיא לימדה אותו אורחות חיים, מאז היה עם חוה, אוה, עד יום מותה. יחד הקימו את המשפחה, יחד נדדו לגבעת-ברנר ומשם לראשון לציון ולחיפה. נולדו נגה ואלון, הם שימשו דבק במשפחה הקטנה, מקור לאושר וספוק כל חייהם.
אוה לא הסתגלה לקיבוץ הקטן, וגם בקיבוץ הגדול היה אורח החיים זר לה, השפה נקלטה בקושי, נורמות ההתנהגות לא הובנו ולא התקבלו על ידה, הם עזבו את הקיבוץ, המעבר היה קשה, המקצוע, קיבוצניק, לא היה מקובל בשוק העבודה. התקשה למצוא עבודה, התקשה לעכל את המעבר לעיר. לאחר כמה שנים של עבודה במכון וולקני לחקר החקלאות הוא עבר לתחום הביטוח. אבינו ז”ל קלט אותו בסוכנות “ביטוחי”, הוא למד את עבודת הביטוח. העבודה לא התאימה לאופיו אבל נאמן לדרכו בחיים, המשיך במסירות לפרנס את המשפחה, עד שלבסוף השלים עם מצבו.
שניהם גידלו את ילדיהם, והביאום עד לנישואים, בריאים, עצמאיים ומתפרנסים בכבוד.
אוה המשיכה לחיות את התרבות הגרמנית וחיה לצידו של יעקב שינק משורשי ישראליותו. בעשרים השנים האחרונות מצא זמן לאהבת הארץ, שמע הרצאות, קרא ספרות, השתתף בטיולים, קרא עיתונות בנושאי ארכיאולוגיה, טבע, אקולוגיה, במסגרת ידיעת ארץ ישראל בכלל ואזור חיפה בפרט.
אוה הייתה חולה שנים רבות, מרותקת לדירתה. פעם בשנתיים נסעו לאירופה. במשך כל אותם שנים טיפל בה יעקב במסירות, באהבה, ללא לאות.
לאחר שהלכה לעולמה, התפנה לעצמו, חידש קשרים ישנים, ביקר קרובי משפחה, התגלה כאדם חושב, רגיש, פתוח לצעירים ולמבוגרים וכולם גמלו לו בהערכה, חיבה ואהבה.
לנגה ואלון – זכיתם ונולדתם לאחי יעקב, אשר נתן לכם ולילדיכם את כל כולו. וכפי שאני משקיף עליכם החזרתם לו באהבה, הערכה, כבוד ודאגה.
כולנו, כל מי שבא לכאן ללוות אותך, יעקב, בדרכך האחרונה, וכל מי שלא יכול היה להגיע, אוהבים אותך.
עכשיו כשאתם, אוה ויעקב, טמונים בקבר אחד, אתם יכולים להיות מרוצים, גידלתם דור וגם נגה ואלון גידלו דור נוסף של אנשים נאמנים, מסורים ואוהבים.
יהי זכרך ברוך.
אמתי.
