המלון – (בית וולשטיין)

מתוך החוברת שקיבלו הנכדים מסבא ארנסט וסבתא הטה

היינו ללא פרנסה. מהכסף שנשאר מהמכירה התפרנסנו בקושי. סבא רצה לבנות לעצמו פרנסה וניסה לעניין יהודים בגרמניה בהשקעות בארץ, נסע לסיור תעמולה לגרמניה, הדבר לא הצליח, פרט לנציגויות מעטות; אבל אחד מידידנו, ולטר טרונובסקי, סיפק לו עבודה ממין אחר לגמרי. חברת ביטוח איטלקית, “ריאוניונה אדריאקטה די סיקורטה”, היתה צריכה למצוא אדם שיבדוק עסקים בלתי כשרים של סוכנם הקודם. טרונובסקי, מנהל הסוכנות הנוכחית – לויד א”י ומצרים, אח”כ “פלטורס”, דאג לזה שסבא יקבל את התפקיד שהיה צריך להיות לתקופה קצרה בלבד. אחרי גמר מוצלח של תפקידו, הניע סבא את טרונובסקי לפתח את מחלקת בטוח החיים של ריאוניונה בשותפות עם סבא, וכך נעשה סבא לאיש ביטוח.

בזמן שסבא היה בחו”ל, בשנת 1927, החליטה סבתא שלא תוכל להישאר ללא מעש מבלי לדאוג גם מצידה לפרנסת המשפחה – בבית היו שני ילדים ואם סבא המשותקת. בבית גברילוביץ, היו בנוסף לחדרים שלנו, ארבעה חדרים בעליית גג. בחדרים אלה ארחה סבתא קייטנים שבאו מתל-אביב החמה, להנות מהאויר הצח של הכרמל. לבית היתה גם חורשה מרווחת, אוכל טוב הוגש בכלים היפים של משפחת וולשטיין. בתקופה הזו הלכו רוב הקייטנים להנפש אצל “האחיות הגרמניות” בהופיץ הקתולי, סבתא רצתה להוכיח שטיפול נקי וטוב אפשר לקבל גם בביתה ובנוסף לזה, אוכל “כשר”. הדבר הצליח עד כדי כך שהחלטנו לשכור דירה יותר גדולה בבית “הפסטור שניידר”, כומר מסיונרי גרמני. לבית היה שייך גם גן מרווח, כיום “גן האם” גם שנת 1928 היתה מוצלחת, הרגשנו את חסרון הבית והחלטנו למצוא מקום יותר מתאים. לא מצאנו, ובלית ברירה, החלטנו לבנות.

קנינו שבעה דונם ברוטו ממגרש של 50 דונם – אגב את החלק הנותר קנה יוסף לוי! הבנין תוכנן ע”י האדריכל המפורסם, פרופ’ רטנר (האדריכל שבנה את בית הקרנות בירושלים, וגם את מלון עדן) – התכנית בתקופה ההיא היתה מהפכנית. כל חדר עם מקלחת חמה ועם מרפסת צמודה; בנין נפרד לחדר האוכל עם המטבח וחדרי בילוי; כדי לשמור על השקט בחדרי האורחים. היה זה הבנין הראשון על הר הכרמל שהוקם על טהרת העבודה היהודית. אפילו את החומרים הובילו עגלונים יהודים. הביצוע לא היה קל. היינו צריכים להזמין את הריהוט אצל נגר שעבד עבורנו במיוחד, לפי שרטוט של רטנר; האינסטלציה של מים חמים היתה בעיה. מים, חשמל וטלפון היו עוד רחוקים מהמקום (עכשיו פינת רח’ לוטוס וקדימה) והספקים דרשו תשלום מיוחד בשביל החיבור. אבל הקושי הכי גדול היה המימון. האדריכל העריך, יחד עם התכנון את סכום ההוצאות. סבתא נסעה לגרמניה לחפש מלווה מקרובים וידידים לשם מילוי החסר, אחרי קבלת המשכנתאות הרגילות שיכולנו לקבל ממוסדות משכנתא מקומיים. לפי חשבוננו באותו הרגע, סבתא הצליחה.

ושוב שני משברים בלתי צפויים. ההערכה היתה הרבה מתחת למציאות המעשית, וכדי להחמיר את הצרות פרצו מאורעות 1929. העונה הראשונה התחילה בשבועות והיתה במלוא התנופה; כל עשרת החדרים היו מלאים והיו הזמנות עד סוף הקיץ; בראשון לספטמבר היה הבית ריק מאורחים ואנו שקועים בחובות.

הקלה ראשונה באה לנו ע”י הצעה (בהמלצת הרמן שטרוק המנוח) להשכיר את הבנינים לצבא האנגלי שנשלח כדי “להשקיט” את הארץ. עברנו עם המשפחה, סבתא גרטרוד ושני הילדים (יעקב היה אצל הורי סבתא בברלין) – לבית קטן ורעוע שהיה שייך לגרמני פישר. סבא קיבל באותו חורף את העבודה עבור “ריאוניונה אדריאטיקה” ועבר לירושלים. בשנת 1930 עברה סבתא לבית יותר מרווח וקבלה אורחים בבית השכור. עם כל ההכנסות האלה התחלנו לאט לאט להסתדר עם החובות, דבר לגמרי לא קל בהתחשב עם חלוקת החובות בין עשרות ספקים אשר חלק מהם אפילו הגיש משפטים. בסוף העונה של 1930 החלטנו להעביר את כל המשפחה לירושלים. סבתא העדיפה לעבוד עבודה קשה, במקום לשהות לבדה עם המשפחה בחיפה, (אליעזר כבר היה חולה בכל הזמן הזה). בת-דודנו רוזה וולשטיין דאגה לסבתא ומצאה לה מקום עבודה בבית התינוקות של ויצ”ו בתלפיות בתור טבחית. סבתא היתה עד פברואר 1932 בירושלים. קבלנו את הבתים בחזרה במצב רע וסבתא היתה צריכה לדאוג לתיקונים יסודיים שתמורתם שילם הצבא הבריטי. עונת 1932 היתה כבר בבתים שלנו וסידור החובות התקדם ונתן לנו אפילו את העוז לחשוב על הרחבת המלון. – משפחת ד”ר מכס מאיר (ש-10 שנים לאחר מכן הפכו להיות שותפינו) בנתה לנו בניין קטן (6 חדרים עם הסקה מרכזית, אבל בלי מקלחת ומרפסות), מין בית חורף, בין שני הבתים הקיימים, ובסך הכל יכולנו לקבל 35 אורחים. פרט ל-2 חדרים בקומה מעל בנין השרותים, היה המלון בצורתו הסופית קיים בידינו עוד כ-25 שנה.

היו עוד הרבה סיבוכים במשך הזמן: השכרנו את המלון במשך ½2 שנים לעולה מגרמניה – הירשברוך. עוד פעם הוחרם המלון ע”י הצבא הבריטי. בשנת 1948 העבירו אלינו נשים וילדים שפונו מקיבוצם ע”י הכנרת בגלל מלחמת השחרור.

כאשר מכרנו את המלון בשנת 1957 היה השיקול המכריע, שאותו המלון שהיה 30 שנה קודם לכן מלון ראשון במעלה מסוג זה – קייטנה ופנסיון עם טיפול אישי – נעשה עם הזמן מיושן, וכדי להתחרות בבתי מלון חדישים היו צריכים להקים בנין חדש. סבתא כבר היתה מעל 60 וסבא בן 66. הרגשנו שלא היה לנו כבר את הכח הגופני והרוחני-נפשי לתפקיד כזה. ראינו גם שדרישות קהל אורחינו עלו והשתנו, יחד עם ההתפתחות הגדולה של הארץ – החל מהעליה מגרמניה ואחרי-כן עם יסוד המדינה. היינו משוכנעים שתרמנו לענף המלונאות תרומה טובה בעת בנייתו ושעלינו לסגת – בהעדר יורשים להמשך העבודה, כשהבנים הלכו בדרך שלהם

• תמונות של המלון מתקופות שונות

• ספר האורחים – דפים סרוקים מספר האורחים המקורי של המלון