תפילת אשכבה לסבי יעקב
יש רבות על לבי, מהן ישנן שאני חושש שיסתלפו בנאום פומבי, לכן אומר רק את הקומץ היפה והראוי לעת הזו. כפי שסבי אהב, בפשטות ובדיוק, בלי כחל ושרק.
אפתח בשורה משירה של רחל שהוקדש לא.ד. גורדון “הלך נפש”. משום שהוא מבטא בצורה נאמנה ביותר את תמצית דמותו של סבי בחייו.
“אך לא אמרה פי הגורל/גורל רודה/אלך בגיל לקראת הכל/על כל אודה.”
סבא, כמאמר המשורר, היית תבנית נוף מולדתך. היית שופע באוצרות ידע וגדוש בעושר היסטורי. העתיקות, שנרגשת לגילוין המחודש, התמונות המצהיבות – אשר הנציחו את מראות גרמניה, אבותיך בבגדי אצולה מגוחכים, או בלבוש חלוצים מתפרצים, ונופי כרמל צחיח מבתים ועקר מיהודים, רגבי הארץ הזאת, הנץ הישוב היהודי בחיפה, עיר שהיית לבנה הראשון וגורלך נקשר בגורלה, סבתי – אשתך על סיפור חייה הנפתל, על מוראות השואה והחורבן שבו, על גלותה העצובה במדינת היהודים – כל אלו נצרבו בך, לובנו בך והיו לעצם מעצמותיך, לבשר מבשרך. היה בך עולם ומלואו, ותמיד נהגת לספר בו, ולדוש בו עד עייפה. וכל הגודש הזה, המעמסה הנוראה, צוו ההיסטוריה המפוארת, רחבת היריעה, התובענית, למען השם סבא, איזה עול! – נשאת אותו על כתפיך, בברכיים זקופות, ברצון ובתשוקה.
היית נצר אחרון בכרמל למשפחה שנביעתה בהר הזה. כאשר הצענו לך בתום לבנו, לאחר מותה של סבתא, לעבור ולגור עמנו, ענית בגאון “אל תעקור נטוע”. כי נטוע היית, לא בכברת הארץ לבדה, אם כי גם בזיכרון הדברים, ובגדלות הרוח מימים עברו.
ואילן איתן היית, ללא כיפוף או קמט, ולעיתים נדמה היה, לדאבון לב אוהביך, גם ללא ריגשה או רטט לבב. אך כמה מטעה הייתה קשיחות הגזע. רגש אמנם לא הרבית להחצין עד ערוב ימיך, אך נאצרה בך אהבה לרבבה, מה שגם ניכר ביתר מוחשות בימיך האחרונים. זכור לי כיצד נהגת להתיר לנהי לפרוץ אך בסרטים, כאילו החיים מחייבים מידה של רצינות, וסבר חמור, ואילו החושניות, העוצמה והשבר הנפשי שמורים לקולנוע, לחיזיון השווא, לבדיון.
חרטה, כמעט ולא ידעת, על אף שהיו חייך רצופים קורבנות שהועלו על במות מזבח שונות ומשונות. הרהור זדון לא התגנב ללבך מעולם, לא אילו ואם מאובן ונרצע, פעמים רבות דווקא קבלת הדין האבירית הזו חרתה לאוהביך. לטעמי, לא היו אלו קורבנות אשר הקרבת, כי אם וויתורים כואבים אמנם, אך מושכלים שנשענו על אמות מוסר נוקשות, לא היה זה מורך לב, כי אם סדרי עדיפויות אציליים, שהנחו אותך לדחות את היצר הפחזני, ולעשות למען זולתך כאידיאל ראשון במעלה.
סבא, אבדתי הרבה במותך, אם כי לא מדובר כאן במשחק של רווח והפסד – העולם הזה גם כך נגוע רעות חולות למכביר, וכעת, ואני מאמין בכך אמונה שלמה, הוא טוב עוד פחות משהיה. אין בנמצא אנשים דוגמתך – חסר גינונים, חף מזיוף, שאינו חוטא ביוהרה.
אבי ימחל לי על כך שאני נסוג מהקו המשפחתי האפיקורסי, ומדקלם תפילה דתית בכוונה רבה –
יהי זכרך ברוך!
ירדן בן-צור