ביטוח

מתוך החוברת לנכדים שכתבו סבא וסבתא

היינו ללא פרנסה. מהכסף שנשאר מהמכירה התפרנסנו בקושי. סבא רצה לבנות לעצמו פרנסה וניסה לעניין יהודים בגרמניה בהשקעות בארץ, נסע לסיור תעמולה לגרמניה, הדבר לא הצליח, פרט לנציגויות מעטות; אבל אחד מידידנו, ולטר טרונובסקי, סיפק לו עבודה ממין אחר לגמרי. חברת ביטוח איטלקית, ריאוניונה אדריאקטה די סיקורטה, היתה צריכה למצוא אדם שיבדוק עסקים בלתי כשרים של סוכנם הקודם. טרונובסקי, מנהל הסוכנות הנוכחית – לויד א”י ומצרים, אח”כ “פלטורס”, דאג לזה שסבא יקבל את התפקיד שהיה צריך להיות לתקופה קצרה בלבד. אחרי גמר מוצלח של תפקידו, הניע סבא את טרונובסקי לפתח את מחלקת בטוח החיים של ריאוניונה בשותפות עם סבא, וכך נעשה סבא לאיש ביטוח.

בחן – ביטוח חיפאי לנכסים בע”מ

סבא מספר:

סבתא עבדה שוב במלון בחיפה. בפעם זו נשארתי, אני, עם המשפחה בירושלים; אבל הבינונו שזה לא פתרון לארוך ימים. – מצאתי הזדמנות להחליף את עבודתי במחלקת ביטוח חיים בירושלים עם מנהל הסניף בחיפה, ונעשיתי לסוכן המחוזי של ריאוניונה אדריאטיקה בחיפה, קודם עוד כסוכן לשנה של לויד א”י ומצרים, ואח”כ באופן ישיר, מבלי שהייתי מחויב לעבוד רק עם ריאוניונה אדריאטיקה. לקחתי משרד במרכז המסחרי של חיפה והתעסקתי בעיקר בביטוח אלמנטרי (כל ענפי ביטוח פרט לביטוח חיים). כמו בעבודתי בירושלים, גם בחיפה היתה עיקר עבודתי לא המגע הישיר עם המבוטחים ורכישת לקוחות, אלא ארגון סוכנים ועבדתי בתקופה זו כמעט רק ע”י סוכנים שקבלו את החלק העיקרי של העמלה (עלי היה להתקיים מ-סופרקומיסיס – ז”א עמלה נוספת). – גם בעבודה זו היו משברים – מהומות 1936-1939, כאשר הייתי אחראי לחובות הלקוחות עבור פרמיות שלא נכנסו בזמן בגלל המהומות, ואח”כ המלחמה האיטלקית ב-1940 כאשר בוטלו ע”י החוק, הבטוחים עם חברות איטלקיות וצרפתיות (אחרי הכבוש); עמדתי זמן מה בלי אפשרות עבודה. התקשרתי עם חברה מקומית “ציון” – וקבלתי את הסוכנות שלהם בחיפה. בזמן הזה למדתי את צורת העבודה של חברה מקומית עם הון קטן יחסי, שהעבירה את רוב האחריות לחברות בטוח בחו”ל, ע”י מה שקראו, בטוח משנה.

הרגשתי את עצמי כבר די חזק – הן בידע והן בקשר ארגוני עם סוכני משנה, והעזתי להגשים חלום ישן שלי. עוד בלויד א”י ומצרים, תכננו לייסד חברה ארץ ישראלית לבטוח. עשינו חקר ומסרנו אותו לבנק אנגלו-פלסטינה, אשר בידו היו המניות של לויד א”י ומצרים. בסופו של דבר התעניין הבנק בתכניות של א’ ג’ורג’ הלפרין והשתתף ביסודה של חברת “מגדל”. הלויד הא”י קבל סוכנות של “מגדל” ואני נשארתי בחוץ עם הסוכנות של ריאוניונה אדריאטיקה בחיפה. עזבתי את “ציון” בידידות מלאה, והתחלתי לייסד חברה משלי. הייתי כבר בן 52; סבתא, שבמשך כל התקופה הקודמת השתתפה בעבודות המשרד שלי, כאשר היה לה פנאי, בשנים שנעדרה מעבודת המלון וגם בעונה “המתה” של המלון, עודדה אותי הן בעצה ובאמונה בי, והן ע”י העובדה שיכלה לדאוג לזמן מה לפרנסת המשפחה ע”י המלון. ההון המקורי היה 3,000 ל”י שקבלתי כהלוואה משכנתאית על חלקנו בבניני המלון, מחברת ביטוח ניוזלנדית “דרום בריטניה”, שנתנה לי גם את בטוח המשנה, כך שהיה ל”בחן” רק 10% מהסיכון לנזקים. התחלתי בענף בטוח אחד שאז היה בלתי מסוכן באופן יחסי – הצלחנו שוב ופיתחנו את החברה באופן שיטתי. בתחילה עבדתי עם שוליה בת 14 ועזרה לי קרובת משפחתנו פאולה הופ, שלא הבינה מלה עברית. כאשר הבחורה לא הופיעה לעבודה ביום בהיר אחד, מפני שהתגייסה ל”אצל”, ישבתי ע”י מכונת הכתיבה העברית וכתבתי פוליסות, עבודה בלתי רגילה בשבילי שגזלה ממני אולי שעה במקום עשר דקות אצל כתבנית רגילה. אח”כ קבלנו את חנה שוסטר לעבודה, והיא נשארה המזכירה הכללית עד תום עבודתי. במשך השנים הרחבתי את מספר הענפים, עד שבשנת 1954 קבלתי רשות – כבר משלטונות המדינה – להתעסק בכל ענפי בטוח, כולל בטוח חיים. – ובסוף כלל המנגנון סניפים בתל-אביב, ירושלים ובאר-שבע, וסוכנויות בכל המקומות החשובים בארץ, והיו לנו יותר מ-100 פקידים קבועים, חלקם עסוקים באדמיניסטרציה וחלקם ברכישת לקוחות.

גמרתי עם כשלון חרוץ. הכרתי את האחים הראון ו-אלק. אלק עבד בבטוח בלונדון ולהראון היתה נציגות של לוידס לונדון. עד שקבלתי רשיון לעבוד בענף אש, סידרתי את ביטוחי האש אצלם. הראון הציג לפני את אחיו הצעיר, אלק, שהיה אז כבן שלושים. אמרתי לו שאני מעונין בגיבוי ע”י חברה אנגלית והוא הבטיח לסדר לי. הוא הניע אותי להגדיל את ההון ל-30,000 ל”י והבטיח לסדר לי שותפים. בסופו של דבר לא סידר, ואמר שהוא יכול לקחת שליש מההון; הוא ימצא לו מימון. האמנתי, אבל הכסף לא הגיע, דבר שלא היה כל-כך נחוץ ברגע וסגרתי את שתי העינים. אלק סידר לבחן” בטוח משנה לכל הענפים בלונדון ולפי יזמתו פתחנו סניף בלונדון – שדרך אגב עלה ל-“בחן” המון כסף בעד הוצאות ומשכורתו של אלק. בסוף נוכחתי לדעת שהיה זה המשגה הכי גדול שלי שמסרתי לו את כל סידורי ביטוח המשנה. – כאשר מצא שהזמן הגיע להשתלט על החברה, לא סידר לנו חלק חשוב של בטוח משנה, בהפרת אמון כלפי שותפיו וכלפי החברה; במצב שנוצר עמדתי בפני הברירה למכור את המניות שלנו או להפסיק לעבוד בתור חברת ביטוח. שקלתי לנטות לסדר בטוחי-משנה אחרים. אבל הקשר שלנו עם ידידי “בחן” הותיקים נפסק מזמן; חברת “דרום בריטניה” הפסיקה לעבוד בארץ; בלונדון הייתי איש זר והרגשתי סימנים שאלק הספיק לקלקל את שמי בלונדון בחוג המצומצם של מבטחי המשנה שם. בהשפעת סבתא, שידעה שלאלק ולהארון לא היה מה להפסיד בהשקעותיהם ושלא רצתה שבגילנו נסכן גם את רכושנו האחר – בעיקר השקעותינו במלון – וויתרתי ומכרתי לאלק ולאנשים שעמדו אחריו את המניות של “בחן”. היה זה בשנת 1955 אחרי עבודה של 12 שנים. אחד משיקולי, שמשקלם לא היה קטן, היה שלא רציתי לסכן את פרנסת כל העובדים, אשר חלק ניכר מהם היו עולים חדשים מרומניה והונגריה. אלק והארון קיבלו חברה שלמה, מאורגנת היטב, עם סידורי ביטוח מושלמים ועם קהל מבוטחים רחב. אחרי שנים אחדות מכרו את “בחן” לחברת “סחר” ברווח של מאות אלפי לירות, דרך אגב, ברמאות של בעל ההון ההולנדי שאפשר להם את קניית “בחן”. גם אנשי “סחר” טענו הרבה יותר מהערך על סמך מאזנים מזויפים. – אבל הערך הפנימי של “בחן” היה די גדול כדי לא לבטל את העסק.

במבט אחורה, יכולים לשאול, אם היה כל כך חשוב לבנין הארץ, שהקמתי עוד חברת בטוח, נוסף ל”הסנה” ול”מגדל” ולחברות אחרות. ואם אני בכל זאת משוכנע ש”בחן” תרם לבנין הארץ, אני רואה שלושה נימוקים:

• א) בכלל: אני חושב שכל מפעל יחידי הנו אבן בכל הבנין.
• ב) ל”בחן” היה גיוון מיוחד; דאגנו לסוגי בטוח חדשים וביטחנו סיכונים – דרך אגב ללא הפסד – שאחרים לא רצו לקבל על עצמם. ע”י אי-השתתפות באגוד חברות הביטוח גרמנו להוזלת הביטוחים.
• ג) קלטנו הרבה אנשי ביטוח מבין העולים החדשים, בחלקם קשישים שאחרת היו נופלים למעמסה על הכלל.

אחרי 1955 – “בטוחי” בטוחים חיפאיים בע”מ

אחרי הכשלון עם “בחן” לא קמנו לפעולת בנין חדשה. אמנם הקמנו לנו בסיס חדש לפעילות. יסדנו את “בטוחי” כמשרד ביטוח לתיווך עצמאי, שהתפתח במימדים מקומיים ועם מנגנון קטן יחסית. במשך הזמן נכנס יואכים מרקרייך בתור שותף. כבר קודם, אחרי מכירת המלון, עזרה סבתא באופן פעיל. בשבילנו אישית היו תוצאות לא רעות. יכולנו, כאשר סבא היה בן 76, להעביר את העסקים לחברת ביטוח – “פניקס”, והבטחנו לעצמנו גמלה קטנה לכל ימי חיינו, דבר שאפשר לנו (יחד עם פירות ההון ממכירת המלון) להתפרנס ללא עזרת הילדים. אבל קשה להגיד שבתקופה אחרי 1955 “תרמנו” עוד דבר מיוחד לבנין הכללי!