החוברת שקיבלו הנכדים מסבא ארנסט וסבתא הטה לכבוד חתונת הזהב שלהם.

החוברת במלואה, מודפסת לנוחיות הקריאה – בתוספת תמונות, וקישורים

 

נכדים יקרים !

אין הרבה אנשים שזוכים ל-50 שנות חיי משפחה משותפים. התיעצנו עם הוריכם ובאנו למסקנה שכדאי לציין את ה”יובל” ע”י כנס ה”שבט”. חשבנו על סמל זכרון. סבתא גרטרוד, אמא של סבא, ספרה שלחתונת הזהב של סבא וסבתא שלה קבלו הנכדים (היא דיברה על 50 נכדים) כל אחד “מדליון” עם תצלומים של סבא וסבתא. – אתם מכירים את שושלת היוחסין שציירה “אומה איתי”, אמא של סבתא, למשפחת “אשר מאייר”. יש שושלת מקבילה של משפחת שלזינגר (מצד סבתא גרטרוד) שנערך ע”י אחיו המנוח של סבא, אלפרד, ב-1906 המתחיל עם סבא של סבא, מאיר ליבט, שעוד לא היה לו שם משפחה, בשנת 1740.

כל הרישומים מענינים, אבל הם רק שמות ריקים מתוכן חייהם; פרט לידיעות אחדות על דברי הימים של משפחת אשר מאיר, הודות לרישומים של ריכארד מאיר ז”ל, אנחנו שנינו איננו יודעים שום דבר על חיי הורי הסבים שלנו חיי אבותיהם* (הוריכם זוכרים גם בלי רישומים) למזכרת מסבא וסבתא – האחרונים ששמם וולשטיין-בן צור ואולי לעיון, אחרי עוד 50 שנה, של נכדיכם וניניכם.

*ולכן החלטנו לערוך את המחברת הקטנה הזאת עבורכם.

שלכם באהבה

סבתא הטה

סבא ארנסט

 

חיפה, 21 לנובמבר 1972

 

לפני העליה

סבא מספר:

אני צאצא של משפחה יהודית – גרמנית מהמאה ה-19, שעברו עליה השלבים הטיפוסיים של התבוללות. שני הסבים (שנולדו
ב-1820 מצד אבא וב-1818 מצד אמא) שמרו על חיים יהודיים מסורתיים עם סימני ההיכר הידועים: משק בית כשר, ושמירת השבת! בדור הבא אבד אורח-החיים הזה ונשאר: השמירה על החגים – בעיקר ראש השנה – והצום ביום הכיפורים. ברור שהדור שלנו היה מתקדם בהתבוללותו, אילמלא השפעת הציונות על אחדים (מעטים) מאיתנו, בו בזמן שאחרים התרחקו מכל זכרונות יהודיים, והיו ביניהם אפילו כאלה שהתנצרו.

הסבים היו שניהם בני המעמד הבינוני. במשפחת אבא של אבי היה מנהג שהבנים (שמונה בנים ושתי בנות) קבלו חינוך תיכוני, בתנאי שהשיגו את ההעברה השנתית מכיתה לכיתה ללא קשיים, האחרים הפסיקו ללמוד. שניים מהם, ביניהם אבי, הגיעו עד לדרגת כיתה ו’ שזיכה את הבחורים לשרות של שנה אחת בלבד בצבא, והדוד הבכור הגיע לאוניברסיטה ונעשה אחרי-כן שופט. לאבא של אמי היו בן וחמש בנות, הבן למד מסחר, מהבנות התחתנו שתיים לאקדמאים (משפטנים). בדור שלנו היה ברור שהבנים צריכים להגיע לחינוך על-תיכוני.

הציונות שלנו לא היתה חזרה לערכים מסורתיים (בית כנסת וכד’), אלא בעיקר התודעה היהודית במובן הלאומי. אחי המנוח, הגדול ממני בחמש שנים, נעשה לציוני פעיל בעת התחלת לימודיו באוניברסיטה. הוא היה חבר בהתאחדות סטודנטים ציוניים ששמה ” הסמוניה” מהמלה “חשמונאים”. בהשפעתו נעשיתי ציוני בגיל ארבע-עשרה. בו בזמן שאחי עוד לא בחר במקצועו במבט של עליה ארצה, היה ברור לשנינו, שלכל הפחות אני אבחר במקצוע שיוליך אותי לא”י. כבר כתלמיד בבית הספר התעסקתי בחוגי נוער ציוניים – עוד לא ב”בלאו-וייס” (תכלת לבן), תנועה שהוקמה שנים אחדות אח”כ בהשפעת תנועות נוער לא יהודיים עירוניים לטיולים ברחבי המדינה, במטרה לתת לצעירים היהודיים דבר מקביל, כדי לקרבם לטבע. אני זוכר שבשיעורי הדת היהודית היה זה צעד מהפכני כשהרצאתי לפני הכתה על הציונות. – חילקנו תיבות של ה”ק.ק.ל” והלכנו לאספות ציוניות. רושם גדול עשתה עלי הרצאה של ד”ר אליהו אורבך, שלפני עלייתו ארצה, הרצה על הצורך להגשים את הציונות וגמר במילים: “אני- לכל הפחות – אלך”.

החלטתי ללמוד בנקאות באופן פרקטי בבנק ברלינאי קטן, וללמוד כלכלה באוניברסיטה. (בזמן הזה התחיל להיות באופנה, שהבנקים הגדולים יעסיקו במשרדיהם המרכזיים, צעירים בוגרי אוניברסיטה, ואני הבטתי על ה”אנגלו-פלסטינה קומפני” שקמה בעשור הזה בא”י). לשם השתלמות הלכתי גם לשנה וחצי לפריז, מקום בו עבדתי בסניף די מפותח של בנק רוסי.

אחרי שגמרתי את לימודי בכלכלה ועשיתי את עבודת הדוקטורט שלי בהצטיינות, יום לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, נהפכו כל תוכניותי – דבר אשר קרה לי פעמים רבות בחיי. שרתתי בצבא הגרמני במשך ½4 שנים – וכאשר שוחררתי, הייתי איש אחר וגם סביבתי היתה אחרת. אחי נפל במלחמה, אבא נעשה איש זקן וחולני, אמא היתה משותקת אחרי שטף דם במוח. – איך יכולתי לחשוב על עליה ולהשאיר את ההורים גלמודים? קבלתי אחרי חודשים אחדים משרה בתור פקיד בחברת בנין בבעלות יהודי ועליתי מהר לתפקיד המזכיר. – ושוב דבר בלתי צפוי: אבא עם אחיו הצעיר ממנו ב-12 שנים (הדוד פליקס) לא הבינו את האינפלציה הדוהרת בגרמניה והלכו והפסידו את כספם שהיה מונח בבנקים ובמלוות ממשלתיים במקום לשמור על ערך הכסף ע”י השקעה בסחורות של בית המסחר שלהם לסחר במעיים. החלטתי לעזוב את משרתי ולהכנס לבית המסחר של אבא, בנסיון של יאוש להציל מה שהיה אפשר להציל. נסעתי ברחבי אירופה המרכזית, כדי לקנות סחורה על מנת למכרה לארצות הברית. הצלחתי במשך שנתיים לשמור על ההון המוקטן של הפירמה ולדאוג לפרנסתן של שלוש משפחות ההורים, דוד פליקס ושלי.

בכל הזמן הזה הרגשתי צורך לתת ביטוי לציונות שלי. האגודה הציונית בברלין רבתי, היתה מחולקת למרכזי עבודה מקומיים, להם קראנו “קבוצה מקומית”. מקום פעילותי היה “קבוצת הדרום”. הייתי חבר בועד ואח”כ יושב ראש שלו. אחרי-כן ארגנתי את עבודת קרן היסוד של ברלין רבתי. הייתי המזכיר האחרון, שלא היה פקיד במשכורת. (כאשר עזבתי, הבינונו שאי-אפשר שעבודה כזו תיעשה בהתנדבות, ולקחנו מזכיר לעבודה מלאה במשכורת). ב”קבוצת הדרום” שררו חיים מלאים: חברתיים-תרבות יהודית, והרחבת התודעה הציונית והרצון לעליה. שם היכרתי את סבתא. חברי המנוח קורץ (אח”כ ד”ר משה אביאור בחדרה) אמר לנו שצרכים לגייס אותה לעבודה סוציאלית בקבוצת הדרום שלנו. לא היה לנו מושג כל-כך ברור מה רצינו שתעשה, אבל ברוב התלהבותנו לפעילות, החלטנו לבקר אותה בבית הוריה ולגייס אותה.
בכל אופן, במשך הזמן, היו גם תוצאות אחרות שהשפיעו על חיינו וחייכם.

העבודה בבית המסחר של אבא נעשתה יותר ויותר קשה. אבא הבין במקצת את עצם מאמצי, אבל דוד פליקס לא הבין מה צורך השעה, ומנע פעולות הכרחיות לשמירת הפרנסה וההון. אבא – בתור ג’נטלמן – לא רצה להכריע נגד הדוד והגעתי להכרה שעבודתי לא תוכל להצליח הלאה. בעידוד סבתא (כבר היינו נשואים) החלטתי לנסות לעבוד במה שנקרא “שנת שרות” במוסד ציוני. השתדלתי לעבוד בעד “אוצר ההתישבות” (בלועזית ג’ויש קולוניאל טרוסט). המגעים שלנו היו עוד בהתחלה, כאשר הציע לי “הבוס” הקודם שלי אדולף זומרפלד, ע”י ד”ר אלברט בר, שאלך בתור יועץ מסחרי ונציג שלו עם גיסו, יוסף לוי, לא”י לטפל בקנית אדמה שעכשיו הנה “עמק זבולון”.

ההכנות לנסיעה נמשכו שבעה חודשים; חודש אחרי לידת יעקב הלכתי בדרכי לחיפה. באשר להורים, השארנו אותם בטפולה של סופי ויינברג, ובשאלת כלכלתם הלכנו בעיינים פקוחות: חצי משכורתי תלך אליהם.
אחרי שנה היתה לי הזכות להביאם לחיפה.

 

סבתא מספרת:

הורי באו שניהם ממשפחות שומרי מצוות ונשארו כל ימי חייהם נאמנים לאותו סגנון חיים. בו בזמן שלמשפחת אמא היתה היסטוריה ארוכה בחיי היהודים בברנדנבורג (הגרעין של פרוסיה) וכבר במאה השש עשרה קבל אחד מאבותיהם את הזיכיון של “יהודי מוגן” (בגרמנית: שוציודה), בא אבא ממשפחה רגילה טיפוסית של יהודים, כמו שגרו לעשרות אלפים בשטח פולניה הרבתית במשך כשש מאות שנה. היו רוכלים שנדדו עם סחורותיהם בכפרים ושרתו את האוכלוסיה הלא יהודית. סבא שלי התישב כבר בעיר גרמנית קטנה “בריסוב” ע”י פרנצלאו כבעל חנות טקסטיל. הבנים הלכו כבר לבתי-ספר תיכון יהודיים, בערים שכנות, והיו צרכים לגור בבתי מורים, כדי לשמור היטב על המסורת היהודית. אחר-כך בגיל בין 14-16 נשלחו ללמוד בבית הספר על מנת להיות סוחרים. כך הגיע אבא לברלין לבית-מסחר סיטוני, כשוליא. הוא הרגיש שהמסחר לא עתידו ולמד בכוחות עצמו ובהשתתפות כספית של אחיו הבכור, בגימנסיה עד לבגרות, ואח”כ רפואה באוניברסיטה של ברלין. זאת היתה מהפכה במשפחה. אביו השלים עם לימודיו כרופא רק בתנאי שהבטיח לו להשאר יהודי שומר מצוות. ובכן, אבא חזר להשתקע בעיר הקטנה בה גרו הוריו בתור רופא הסביבה. כאשר שרת בצבא הגרמני בעיר פרנצלאו, הכיר את אמא. – אחי עוד נולד בבריסוב, אחרי מות סבי עברו ההורים לברלין ואני נולדתי שם.

אבא אהב את מקצועו, אבל הוא ידע לקשור את החיים המקצועיים שלו עם השתלמות בכל זרועות החיים התרבותיים של התקופה; באותו הזמן הוא שמר על אהבתו לערכים היהודיים – דבר שהביא אותו גם לציונות – והמשיך להעביר אלינו את האהבה למסורת וערכים של התרבות היהודית. בחינוך זה תאם את הבנתה ועזרתה הפעילה של אמא. אמא חונכה בבית ברוח התרבות הגרמנית מתקופה זו, בלי שהדבר פגע באופי היהודי המסורתי הקיצוני של הבית. היא וארבע אחיותיה קבלו חינוך בבית ספר תיכון, אבל לא למדו מקצוע. אחרי גמר בית הספר, השתלמו בביקורים מזדמנים בברלין ובמקומות אחרים.

כך גדלתי גם אני באווירה של תרבות גרמנית ואהבת הערכים היהודיים גם יחד. הציונות היתה דבר מובן מאליו בביתנו – התרשמתי מאד מעליתו של אח אמי – לודויג מאייר – לא”י בשנת 1909. לדאבוני, לא לקח אותי אבא לנסיעתו לא”י בשנת 1911, כאשר נסע יחד עם אחי. המכתבים המענינים משם העשירו את חיינו (הם נמצאים כולם אצלי); אחד החלומות שלי היה, לבלות שנה אחת בירושלים אצל הדוד לודויג ואשתו. בתקופה הזו הרעיון של עליה אישית, לחיי קבע, היה כנראה עוד די רחוק מאתנו.

אמא היתה חולנית, ומסיבה זו לא למדתי מקצוע. עזרתי לה בבית, וגם לאבא בצילומי רנטגן ובבדיקות רפואיות (דבר אשר למדתי בקורסים). כאשר הייתי בת 18, פרצה מלחמת העולם הראשונה (ב-1914). לפי רוח הזמן, יצאתי לעבוד בחוץ, כדי לעזור “למאמץ המלחמתי”. עבדתי בבתי-חולים בתור עוזרת לאחות. בשנה השלישית של המלחמה התפתחה כבר בעיה יהודית בברלין. הגיעו משפחות יהודיות מפולניה הכבושה, שחיו בדוחק בברלין, התנדבתי לעבודה במוסדות עזרה יהודיים, בעיקר לקליטת ילדים. שם הכרתי בחורים ובחורות יהודים – בחלקם מתבוללים מאד – שפעלו, לשם שינוי מהפכני של חייהם, בשיתוף עם בני הנוער אשר הגיעו מפולניה. יסדו את “קהילת העם” (פולקסהיים). היוזם היה זיגפריד להמן, מי שהיה אח”כ מייסד כפר הנוער “בן-שמן”.

אני עצמי אמנם השתתפתי בעבודה ב”פולקסהיים”, אבל נשארתי לגור בבית הורי. הרעיונות הסוציאליסטיים בכללם ובמסגרת ההגשמה הציונית, שהובאו לפנינו ע”י חברים וידידים כמו גוסטב לנדאור, ארלוזורוב, ורובשוב-שזר, השפיעו על מהלך מחשבותי, אני המשכתי בעבודתי בגן הילדים של המוסדות היהודיים – שהיה יותר מאוחר למוסד “אהבה” והוקם בקרית ביאליק. תיכף אחרי המלחמה, הייתי כבר בת 23 – שרר רעב עצום בברלין בכמעט כל השכבות, בעיקר סבלו הילדים היהודיים שבאו בשנים האחרונות עם הוריהם לגרמניה.

השתתפתי באופן פעיל בארגון אגודה בשם “עזרה לילדים” (קינדר-הילפה). סדרנו מקומות הבראה לילדים, קודם בחוץ לארץ ואח”כ גם אצל משפחות יהודיות בערי השדה ובכפרים בגרמניה המערבית, בהם לא סבלו מרעב כמו בערים הגדולות. – בין הפעולות שלי היתה נסיעה עם 100 ילדים לדנמרק בתור מדריכה במחנה ילדים שאורגן באופן מיוחד למטרה זו ע”י לשכת בני-ברית בקופנהגן. אחרי הנסיון המוצלח הזה, ביקרתי בשליחות יחיד בערי השדה הגרמניות הנזכרות, כדי לארגן מקומות אצל משפחות יהודיות בודדות, לילדים רעבים מברלין, להבראה במשך חודש-חודשיים. נשארה הבעיה של אלה, עבורם לא יכולנו לסדר מקומות, וגם בעיית הילדים החוזרים לתנאי המשפחה הקשים בברלין. החלטנו לארגן את ה”קינדר-הילפה” באופן מסודר עם משרד ובמשך הזמן הייתי גם מזכירת המשרד, ובפעם הזו כבר בעבודה מלאה עם משכורת.

למרות כל העבודה החיובית והמעשית הזו, הרגשתי את השפעת הרעיונות של אנשי ה”פולקסהיים” ואת חוסר ההגשמה בישיבה בנכר. החלטתי ללכת לחוות לימודים קטנה ע”י עיר קטנה (אופלדן) שם למדו כ-15 בחורות חקלאות בתור הכשרה לעליה; חלק קטן של הבחורות, באו מצכ’יה והיו קשורות עם התנועה שחבריה התישבו בקבוצת “חפצי-בה”; אבל רוב הבחורות – ביניהן גם אני – לא היו קשורות במיוחד עם ארגון בא”י ולא מצאו את הדרך לעלות ארצה כבודדות. – הסתפקו בשנת הכשרה זו. – באשר לי, השתלמתי עוד אצל גנן בסביבת ברלין עד שהתחתנתי עם סבא, בלי סיכויים מיוחדים לעליה. בכל זאת אחרי חצי שנה – התחלנו לתכנן את עליתנו, ובמרץ 1924 עליתי עם יעקב בן 4 החודשים ונפגשתי עם סבא שחיכה לנו כבר בחיפה.

 

סיפור שנינו (בעריכת סבא)

הגענו ארצה. – לא ידענו מה יביא לנו היובל הבא. באנו ל”היבנות” והרגשנו שתפקידנו צריך להיות “לבנות”; השתדלנו שנינו, תמיד בעבודה משותפת ובתכנון משותף, לתת את חלקנו בבנין. ההשקפה הסוציאליסטית היתה קרובה לליבנו, אבל בכל זאת ידענו שמקומנו לא בקיבוץ. חשבנו שתרומתנו לבנין הארץ יכולה להיות יותר גדולה ביוזמה אינדבידואלית. היינו משוכנעים שלא רק עבודת כפיים בחקלאות נחוצה לבנין הארץ. בכוון המחשבה הזה היה תפקידנו הראשון בארץ אופייני: גאולת הקרקע בצפון חיפה!

 

 

 

 

 

 

הכשרת מפרץ חיפה בע”מ

האדמה שכינוה “ג’דרו”, צפונית לקישון ודרומית לנעמן, כ-40000 דונם, לא היתה מאוכלסת (פרט לשבט קטן של בדואים). הביצות היוו מדגרה ליתושים (אנופלס) ולאנשים רגילים כמעט ולא היתה אפשרות קיום, כתוצאה מהמלריה. דרך אגב, המלריה איימה גם על חיפה המזרחית ועל הדר הכרמל; כאשר כיוון הרוח היה דרום-מזרח., הגיע האנופלס בקלות למקומות האלה. – הקשר היבשתי הישיר בין חיפה ועכו היתה שפת הים, ומכוניות היו צריכות לעבור את שפכי הקישון והנעמן שהיו מלאים שכבת חול. מבחינה גיאו-פוליטית היתה אדמת ג’דרו חשובה מאד להתפתחות חיפה; כמעט שלא היתה שפלה בחיפה, לא להתפתחות חקלאית ולא להרחבת השיכון, או התעשיה. כבר בתחילת המאה, ניסה יהושע חנקין המפורסם כגואל אדמות – אשר היה בזמן בואנו ועד סוף ימיו ה”קונה” של אדמות קרן קיימת באמצעות הכשרת הישוב – לקנות את השטח כאיש פרטי, אך בטרם הספיק לשלם את התשלומים, הפסיד את כספי התשלום הראשון ששלם לבעלים – משפחת סורסוק. אחד הקשיים למצוא אינטרסנטים היתה מדידה מוטעית שקבעה שהאדמה הנה מתחת לפני הים ואי אפשר לנקז אותה באמצעים קונבנציונליים ע”י חפירת ניקוז לכיוון הים (או הקישון). ליוסף לוי שהיה מהנדס, היו ספקות בקביעה זו, ובשנים הראשונות של שנות העשרים הוכיח באמצעים הפרימיטיביים שעמדו לרשותו, שההנחה לא היתה נכונה. עזר לו במדידות שלו – גם הוא בזמנו הפרטי – מהנדס הכבישים שמעון רייך. מצוייד בידיעות האלה ובחן התעמולתי שלו, עניין את גיסו זומרפלד בתכנית ו-כמו שסיפרתי – נסעתי יחד אתו לחיפה.

י. חנקין היה פקיד של חברת הכשרת הישוב בא”י. להכשרת הישוב היה חוזה (אולי רק הוראה), שכל אדמה שתקנה, תוצע קודם כל לקק”ל, דבר אשר היה ידוע לנו, ואח”כ לאחת החברות שמכרו אדמות ליהודים בחו”ל. חברה אחת פרטית בשם “משק” פעלה בעקר בפולניה ובארצות הבלטיות וגם בגרמניה, השניה חצי רשמית, “קהילת ציון האמריקאית” שהיתה מסונפת לאגודת ציוני אמריקה. בשבילנו היה חשוב מאד להשתמש בידע וביחסים של יהושע חנקין, שהיו יחידים במינם.- בררנו שהקק”ל בזמן הזה סירב לקנות את ג’דרו. מנחם אוסישקין כתב מכתב שהוא מסתכל על ג’דרו כשטח הרחבה עירוני, ולקק”ל יעד עיקרי: קניית אדמה חקלאית; ואפילו ליעד זה לא הספיק הכסף בתקופה זו.

התקשרנו עם חנקין וחברתו לשם קניית האדמה והוא קנה אותה תמורת קצת יותר משתי לירות שטרלינג לדונם (ערך הלירה היה אז כלירת זהב); הדולר האמריקאי היה חלק החמישי של לירה שטרלינג). הקנייה היתה ענין מסובך מאד. נציג משפחת סורסוק המוכרת, אלפרד סורסוק, גר בבירות והיה צריך לאסוף כ-50 יפויי-כח מקרוביו. כאשר כמעט גמר, מת באופן פתאומי וכל העבודה התחילה מחדש.

בינתיים הבינו “משק” ו”קהילת ציון” את ערך הקניה ועמדו על קיום החוזה שלהם עם הכשרת הישוב. חנקין, שהיה איש הגון, רצה לצאת מהסבך והציע עסק עם שלושה שותפים, לכל אחד שליש, אדולף זומרפלד, “משק” ו”קהילת ציון”. – באין ברירה, הסכים יוסף לוי. לא הסכים הממן, זומרפלד, הוא לא רצה עסק שבו הוא נמצא במיעוט – וגם לא האמין באיזון הדק של שלושה שותפים שווי זכויות (העתיד הוכיח את צדקת חששותיו). – לוי, היוזם, לא ויתר, הרכבנו בכוחות עצמנו, קבוצה של אנשים פרטיים, שגם סבתא ואני השתתפנו בה באלף לירות שטרלינג. (בגיוס הכסף שלי עזרו לי שלושה דודים מצד אמי ואבא של סבתא). כל ההון של “הכשרת מפרץ חיפה בע’מ” היה 30,000 לייש”ט, הרבה פחות מדי. הרעיון להסתפק בסכום קטן זה, היה של יוסף לוי, שהציע למכור מגרשים בחו”ל – דוגמת “משק” – ולממן מהתמורה את תשלומי המשכנתא של המוכר ועבודות הפיתוח. אנשי “משק” ו-“קהילת ציון” היו נלהבים מהרעיון שאין צורך לשלם הרבה כסף, שלמעשה לא היה להם. קנינו את האדמה והתחלנו לעבוד במלוא הקצב. עשינו מדידות מדויקות שעלו לנו יותר מ- 10,000 לירות. הזמנו תכניות לבנין ערים; ראש צוות המתכננים היה אדריכל ריכרד קאופמן (שהיה המתכנן של נהלל ושל הרבה ישובים אחרים). – התחלנו עם הניקוז ועם סלילת כבישים. הזמנו חוות דעת חקלאית בנוגע לשימוש הקרקעות, והתחלנו במכירת מגרשים שלקוניהם הבטחנו פרצלציה, כביש עד לנחלה, וסניטציה של הקרקע.

המשרד היה בדירתנו הפרטית ברח’ הרצליה – בתחילה נתנו שני חדרים (כאשר נולד אליעזר, בלידה מסובכת, בבית, תיקתקו מכונות הכתיבה בחדר הסמוך.) אח”כ מצאנו לנו דירה בבית “גבריאלוביץ” על הכרמל ומסרנו את כל הדירה ברח’ הרצליה לחברה, בתור משרדים. אני ניהלתי את החלק הארגוני של העבודה. יוסף לוי יחד עם שמעון רייך ניהלו את העבודה הטכנית. השותפים האחרים באו כל שבוע – שבועיים, לישיבות. (היו להם די עבודות אחרות שהעסיקו אותם ברוב זמנם). היתה זאת אחת התקופות המאושרות בחיינו – עם חיים מלאי עבודה ופעילות רבה ומעניינת.

האכזבה לא אחרה לבוא. “קהילת ציון” אחרה בתשלום המניות ו”משק” מכר בחו”ל הרבה מגרשים – ולא שילם את המגיע לחברה. היינו צריכים לעבוד בשיטות זרות לנו, לקיחת אשראי מהספקים (עם ובלי הסכמתם) אחור בתשלומים, אפילו בתשלום משכורות, מימון חובות לספקים גדולים ע”י כפיית קניית מגרשים. בזכרוני נשארה עסקה מעניינת: סולל בונה עבד בשבילנו בסלילת כבישים; שלמנו בשטרות, סולל בונה שילם לפועלים ב”פתקאות” ל”משביר”, ול”משביר” נתנו בתמורה את השטרות שלנו. – “המשביר” העביר את השטרות לספק של שעועית, אפרים כץ, שייבא את הסחורה מרומניה. תמורת השטרות קנה כץ כמה עשרות דונמים של קרקע ויסד את המשק הראשון במפרץ. קרא למשק בשם “סביניה” על שם אשתו סבינה, ואפילו רכבת א”י הקימה שם תחנה בשם זה, התחנה הראשונה בין חיפה ועכו. לשיטות מימון אלה התרגלתי בקושי ומתוך חוסר ברירה. ראיתי את הסוף המר! – ועוד אכזבה, רצינו שהחברה תחרים את המניות של “משק” בחברה, בתמורת החוב שלהם, את ההזדמנות הזו ניצל השותף האחר “קהילת ציון” וקנה את מניית “משק” (אגב, תמורת שטרות). קבוצתנו נשארה במיעוט, החברה בלי כסף (התאמתו חששותיו של אדולף זומרפלד) ה”מתוק שיצא מהעז” היה ש”קהילת ציון” רצתה לשלוט על כל החברה ולא היתה יכולה להציל את החברה באופן אחר. הציונים האמריקאיים פחדו שמשקיעי “קהילת ציון” יאבדו את כספם ואיימו על המוסדות הציוניים בהחרמת התרומות לקק”ל ולקרן היסוד. הכריחו את קרן היסוד לקנות – במחיר מוקטן – את המניות של קבוצתנו, וכאשר החברה היתה “לאומית”, מצאו דרך למכור את רוב הקרקע החקלאית לקרן הקיימת בשיעורים (שהיו צריכים לכסות את שיעורי המשכנתא של משפחת סורסוק). 5,000 דונם אדמה “תעשייתית” נמכרו לחברת גב-ים, חברת בת של קבוצת ברנדאייט, תמורת 50,000 לירות במזומן, כדי לשלם את החובות וההוצאות השוטפות. אנחנו היינו בחוץ; אבל מפעלנו ניצל והאדמה החשובה נגאלה.

 

המלון

היינו ללא פרנסה. מהכסף שנשאר מהמכירה התפרנסנו בקושי. סבא רצה לבנות לעצמו פרנסה וניסה לעניין יהודים בגרמניה בהשקעות בארץ, נסע לסיור תעמולה לגרמניה, הדבר לא הצליח, פרט לנציגויות מעטות; אבל אחד מידידנו, ולטר טרונובסקי, סיפק לו עבודה ממין אחר לגמרי. חברת ביטוח איטלקית, “ריאוניונה אדריאקטה די סיקורטה”, היתה צריכה למצוא אדם שיבדוק עסקים בלתי כשרים של סוכנם הקודם. טרונובסקי, מנהל הסוכנות הנוכחית – לויד א”י ומצרים, אח”כ “פלטורס”, דאג לזה שסבא יקבל את התפקיד שהיה צריך להיות לתקופה קצרה בלבד. אחרי גמר מוצלח של תפקידו, הניע סבא את טרונובסקי לפתח את מחלקת בטוח החיים של ריאוניונה בשותפות עם סבא, וכך נעשה סבא לאיש ביטוח.

בזמן שסבא היה בחו”ל, בשנת 1927, החליטה סבתא שלא תוכל להישאר ללא מעש מבלי לדאוג גם מצידה לפרנסת המשפחה – בבית היו שני ילדים ואם סבא המשותקת. בבית גברילוביץ, היו בנוסף לחדרים שלנו, ארבעה חדרים בעליית גג. בחדרים אלה ארחה סבתא קייטנים שבאו מתל-אביב החמה, להנות מהאויר הצח של הכרמל. לבית היתה גם חורשה מרווחת, אוכל טוב הוגש בכלים היפים של משפחת וולשטיין. בתקופה הזו הלכו רוב הקייטנים להנפש אצל “האחיות הגרמניות” בהופיץ הקתולי, סבתא רצתה להוכיח שטיפול נקי וטוב אפשר לקבל גם בביתה ובנוסף לזה, אוכל “כשר”. הדבר הצליח עד כדי כך שהחלטנו לשכור דירה יותר גדולה בבית “הפסטור שניידר”, כומר מסיונרי גרמני. לבית היה שייך גם גן מרווח, כיום “גן האם” גם שנת 1928 היתה מוצלחת, הרגשנו את חסרון הבית והחלטנו למצוא מקום יותר מתאים. לא מצאנו, ובלית ברירה, החלטנו לבנות.

קנינו שבעה דונם ברוטו ממגרש של 50 דונם – אגב את החלק הנותר קנה יוסף לוי! הבנין תוכנן ע”י האדריכל המפורסם, פרופ’ רטנר (האדריכל שבנה את בית הקרנות בירושלים, וגם את מלון עדן) – התכנית בתקופה ההיא היתה מהפכנית. כל חדר עם מקלחת חמה ועם מרפסת צמודה; בנין נפרד לחדר האוכל עם המטבח וחדרי בילוי; כדי לשמור על השקט בחדרי האורחים. היה זה הבנין הראשון על הר הכרמל שהוקם על טהרת העבודה היהודית. אפילו את החומרים הובילו עגלונים יהודים. הביצוע לא היה קל. היינו צריכים להזמין את הריהוט אצל נגר שעבד עבורנו במיוחד, לפי שרטוט של רטנר; האינסטלציה של מים חמים היתה בעיה. מים, חשמל וטלפון היו עוד רחוקים מהמקום (עכשיו פינת רח’ לוטוס וקדימה) והספקים דרשו תשלום מיוחד בשביל החיבור. אבל הקושי הכי גדול היה המימון. האדריכל העריך, יחד עם התכנון את סכום ההוצאות. סבתא נסעה לגרמניה לחפש מלווה מקרובים וידידים לשם מילוי החסר, אחרי קבלת המשכנתאות הרגילות שיכולנו לקבל ממוסדות משכנתא מקומיים. לפי חשבוננו באותו הרגע, סבתא הצליחה.

ושוב שני משברים בלתי צפויים. ההערכה היתה הרבה מתחת למציאות המעשית, וכדי להחמיר את הצרות פרצו מאורעות 1929. העונה הראשונה התחילה בשבועות והיתה במלוא התנופה; כל עשרת החדרים היו מלאים והיו הזמנות עד סוף הקיץ; בראשון לספטמבר היה הבית ריק מאורחים ואנו שקועים בחובות.

הקלה ראשונה באה לנו ע”י הצעה (בהמלצת הרמן שטרוק המנוח) להשכיר את הבנינים לצבא האנגלי שנשלח כדי “להשקיט” את הארץ. עברנו עם המשפחה, סבתא גרטרוד ושני הילדים (יעקב היה אצל הורי סבתא בברלין) – לבית קטן ורעוע שהיה שייך לגרמני פישר. סבא קיבל באותו חורף את העבודה עבור “ריאוניונה אדריאטיקה” ועבר לירושלים. בשנת 1930 עברה סבתא לבית יותר מרווח וקבלה אורחים בבית השכור. עם כל ההכנסות האלה התחלנו לאט לאט להסתדר עם החובות, דבר לגמרי לא קל בהתחשב עם חלוקת החובות בין עשרות ספקים אשר חלק מהם אפילו הגיש משפטים. בסוף העונה של 1930 החלטנו להעביר את כל המשפחה לירושלים. סבתא העדיפה לעבוד עבודה קשה, במקום לשהות לבדה עם המשפחה בחיפה, (אליעזר כבר היה חולה בכל הזמן הזה). בת-דודנו רוזה וולשטיין דאגה לסבתא ומצאה לה מקום עבודה בבית התינוקות של ויצ”ו בתלפיות בתור טבחית. סבתא היתה עד פברואר 1932 בירושלים. קבלנו את הבתים בחזרה במצב רע וסבתא היתה צריכה לדאוג לתיקונים יסודיים שתמורתם שילם הצבא הבריטי. עונת 1932 היתה כבר בבתים שלנו וסידור החובות התקדם ונתן לנו אפילו את העוז לחשוב על הרחבת המלון. – משפחת ד”ר מכס מאיר (ש-10 שנים לאחר מכן הפכו להיות שותפינו) בנתה לנו בניין קטן (6 חדרים עם הסקה מרכזית, אבל בלי מקלחת ומרפסות), מין בית חורף, בין שני הבתים הקיימים, ובסך הכל יכולנו לקבל 35 אורחים. פרט ל-2 חדרים בקומה מעל בנין השרותים, היה המלון בצורתו הסופית קיים בידינו עוד כ-25 שנה.

היו עוד הרבה סיבוכים במשך הזמן: השכרנו את המלון במשך ½2 שנים לעולה מגרמניה – הירשברוך. עוד פעם הוחרם המלון ע”י הצבא הבריטי. בשנת 1948 העבירו אלינו נשים וילדים שפונו מקיבוצם ע”י הכנרת בגלל מלחמת השחרור.

כאשר מכרנו את המלון בשנת 1957 היה השיקול המכריע, שאותו המלון שהיה 30 שנה קודם לכן מלון ראשון במעלה מסוג זה – קייטנה ופנסיון עם טיפול אישי – נעשה עם הזמן מיושן, וכדי להתחרות בבתי מלון חדישים היו צריכים להקים בנין חדש. סבתא כבר היתה מעל 60 וסבא בן 66. הרגשנו שלא היה לנו כבר את הכח הגופני והרוחני-נפשי לתפקיד כזה. ראינו גם שדרישות קהל אורחינו עלו והשתנו, יחד עם ההתפתחות הגדולה של הארץ – החל מהעליה מגרמניה ואחרי-כן עם יסוד המדינה. היינו משוכנעים שתרמנו לענף המלונאות תרומה טובה בעת בנייתו ושעלינו לסגת – בהעדר יורשים להמשך העבודה, כשהבנים הלכו בדרך שלהם.

 

בחן – ביטוח חיפאי לנכסים בע”מ

סבא מספר:

סבתא עבדה שוב במלון בחיפה. בפעם זו נשארתי, אני, עם המשפחה בירושלים; אבל הבינונו שזה לא פתרון לאורך ימים. – מצאתי הזדמנות להחליף את עבודתי במחלקת ביטוח חיים בירושלים עם מנהל הסניף בחיפה, ונעשיתי לסוכן המחוזי של ריאוניונה אדריאטיקה בחיפה, קודם עוד כסוכן לשנה של לויד א”י ומצרים, ואח”כ באופן ישיר, מבלי שהייתי מחויב לעבוד רק עם ריאוניונה אדריאטיקה. לקחתי משרד במרכז המסחרי של חיפה והתעסקתי בעיקר בביטוח אלמנטרי (כל ענפי ביטוח פרט לביטוח חיים). כמו בעבודתי בירושלים, גם בחיפה היתה עיקר עבודתי לא המגע הישיר עם המבוטחים ורכישת לקוחות, אלא ארגון סוכנים ועבדתי בתקופה זו כמעט רק ע”י סוכנים שקבלו את החלק העיקרי של העמלה (עלי היה להתקיים מ-סופרקומיסיס – ז”א עמלה נוספת). – גם בעבודה זו היו משברים – מהומות 1936-1939, כאשר הייתי אחראי לחובות הלקוחות עבור פרמיות שלא נכנסו בזמן בגלל המהומות, ואח”כ המלחמה האיטלקית ב-1940 כאשר בוטלו ע”י החוק, הבטוחים עם חברות איטלקיות וצרפתיות (אחרי הכבוש); עמדתי זמן מה בלי אפשרות עבודה. התקשרתי עם חברה מקומית “ציון” – וקבלתי את הסוכנות שלהם בחיפה. בזמן הזה למדתי את צורת העבודה של חברה מקומית עם הון קטן יחסי, שהעבירה את רוב האחריות לחברות בטוח בחו”ל, ע”י מה שקראו, בטוח משנה.

הרגשתי את עצמי כבר די חזק – הן בידע והן בקשר ארגוני עם סוכני משנה, והעזתי להגשים חלום ישן שלי. עוד בלויד א”י ומצרים, תכננו לייסד חברה ארץ ישראלית לבטוח. עשינו חקר ומסרנו אותו לבנק אנגלו-פלסטינה, אשר בידו היו המניות של לויד א”י ומצרים. בסופו של דבר התעניין הבנק בתכניות של א’ ג’ורג’ הלפרין והשתתף ביסודה של חברת “מגדל”. הלויד הא”י קבל סוכנות של “מגדל” ואני נשארתי בחוץ עם הסוכנות של ריאוניונה אדריאטיקה בחיפה. עזבתי את “ציון” בידידות מלאה, והתחלתי לייסד חברה משלי. הייתי כבר בן 52; סבתא, שבמשך כל התקופה הקודמת השתתפה בעבודות המשרד שלי, כאשר היה לה פנאי, בשנים שנעדרה מעבודת המלון וגם בעונה “המתה” של המלון, עודדה אותי הן בעצה ובאמונה בי, והן ע”י העובדה שיכלה לדאוג לזמן מה לפרנסת המשפחה ע”י המלון. ההון המקורי היה 3,000 ל”י שקבלתי כהלוואה משכנתאית על חלקנו בבניני המלון, מחברת ביטוח ניוזלנדית “דרום בריטניה”, שנתנה לי גם את בטוח המשנה, כך שהיה ל”בחן” רק 10% מהסיכון לנזקים. התחלתי בענף בטוח אחד שאז היה בלתי מסוכן באופן יחסי – הצלחנו שוב ופיתחנו את החברה באופן שיטתי. בתחילה עבדתי עם שוליה בת 14 ועזרה לי קרובת משפחתנו פאולה הופ, שלא הבינה מלה עברית. כאשר הבחורה לא הופיעה לעבודה ביום בהיר אחד, מפני שהתגייסה ל”אצל”, ישבתי ע”י מכונת הכתיבה העברית וכתבתי פוליסות, עבודה בלתי רגילה בשבילי שגזלה ממני אולי שעה במקום עשר דקות אצל כתבנית רגילה. אח”כ קבלנו את חנה שוסטר לעבודה, והיא נשארה המזכירה הכללית עד תום עבודתי. במשך השנים הרחבתי את מספר הענפים, עד שבשנת 1954 קבלתי רשות – כבר משלטונות המדינה – להתעסק בכל ענפי בטוח, כולל בטוח חיים. – ובסוף כלל המנגנון סניפים בתל-אביב, ירושלים ובאר-שבע, וסוכנויות בכל המקומות החשובים בארץ, והיו לנו יותר מ-100 פקידים קבועים, חלקם עסוקים באדמיניסטרציה וחלקם ברכישת לקוחות.

גמרתי עם כשלון חרוץ. הכרתי את האחים הראון ו-אלק. אלק עבד בבטוח בלונדון ולהראון היתה נציגות של לוידס לונדון. עד שקבלתי רשיון לעבוד בענף אש, סידרתי את ביטוחי האש אצלם. הראון הציג לפני את אחיו הצעיר, אלק, שהיה אז כבן שלושים. אמרתי לו שאני מעונין בגיבוי ע”י חברה אנגלית והוא הבטיח לסדר לי. הוא הניע אותי להגדיל את ההון ל-30,000 ל”י והבטיח לסדר לי שותפים. בסופו של דבר לא סידר, ואמר שהוא יכול לקחת שליש מההון; הוא ימצא לו מימון. האמנתי, אבל הכסף לא הגיע, דבר שלא היה כל-כך נחוץ באותו זמן, וסגרתי את שתי העינים. אלק סידר ל”בחן” בטוח משנה לכל הענפים בלונדון ולפי יזמתו פתחנו סניף בלונדון – שדרך אגב עלה ל-“בחן” המון כסף בעד הוצאות ומשכורתו של אלק. בסוף נוכחתי לדעת שהיה זה המשגה הכי גדול שלי שמסרתי לו את כל סידורי ביטוח המשנה. – כאשר מצא שהזמן הגיע להשתלט על החברה, לא סידר לנו חלק חשוב של בטוח משנה, בהפרת אמון כלפי שותפיו וכלפי החברה; במצב שנוצר עמדתי בפני הברירה למכור את המניות שלנו או להפסיק לעבוד בתור חברת ביטוח. שקלתי לנטות לסדר בטוחי-משנה אחרים. אבל הקשר שלנו עם ידידי “בחן” הותיקים נפסק מזמן; חברת “דרום בריטניה” הפסיקה לעבוד בארץ; בלונדון הייתי איש זר והרגשתי סימנים שאלק הספיק לקלקל את שמי בלונדון בחוג המצומצם של מבטחי המשנה שם. בהשפעת סבתא, שידעה שלאלק ולהארון לא היה מה להפסיד בהשקעותיהם ושלא רצתה שבגילנו נסכן גם את רכושנו האחר – בעיקר השקעותינו במלון – וויתרתי ומכרתי לאלק ולאנשים שעמדו אחריו את המניות של “בחן”. היה זה בשנת 1955 אחרי עבודה של 12 שנים. אחד משיקולי, שמשקלו לא היה קטן, היה שלא רציתי לסכן את פרנסת כל העובדים, אשר חלק ניכר מהם היו עולים חדשים מרומניה והונגריה. אלק והארון קיבלו חברה שלמה, מאורגנת היטב, עם סידורי ביטוח מושלמים ועם קהל מבוטחים רחב. אחרי שנים אחדות מכרו את “בחן” לחברת “סחר” ברווח של מאות אלפי לירות, דרך אגב, ברמאות של בעל ההון ההולנדי שאפשר להם את קניית “בחן”. גם אנשי “סחר” טענו הרבה יותר מהערך על סמך מאזנים מזויפים. – אבל הערך הפנימי של “בחן” היה די גדול כדי לא לבטל את העסק.

במבט אחורה, יכולים לשאול, אם היה כל כך חשוב לבנין הארץ, שהקמתי עוד חברת בטוח, נוסף ל”הסנה” ול”מגדל” ולחברות אחרות. ואם אני בכל זאת משוכנע ש”בחן” תרם לבנין הארץ, אני רואה שלושה נימוקים:

• א) בכלל: אני חושב שכל מפעל יחידי הנו אבן בכל הבנין.
• ב) ל”בחן” היה גיוון מיוחד; דאגנו לסוגי בטוח חדשים וביטחנו סיכונים – דרך אגב ללא הפסד – שאחרים לא רצו לקבל על עצמם. ע”י אי-השתתפות באגוד חברות הביטוח גרמנו להוזלת הביטוחים.
• ג) קלטנו הרבה אנשי ביטוח מבין העולים החדשים, בחלקם קשישים שאחרת היו נופלים למעמסה על הכלל.

 

אחרי 1955 – “בטוחי” בטוחים חיפאיים בע”מ

אחרי הכשלון עם “בחן” לא קמנו לפעולת בנין חדשה. אמנם הקמנו לנו בסיס חדש לפעילות. יסדנו את “בטוחי” כמשרד ביטוח לתיווך עצמאי, שהתפתח במימדים מקומיים ועם מנגנון קטן יחסית. במשך הזמן נכנס יואכים מרקרייך בתור שותף. כבר קודם, אחרי מכירת המלון, עזרה סבתא באופן פעיל. בשבילנו אישית היו תוצאות לא רעות. יכולנו, כאשר סבא היה בן 76, להעביר את העסקים לחברת ביטוח – “פניקס”, והבטחנו לעצמנו גמלה קטנה לכל ימי חיינו, דבר שאפשר לנו (יחד עם פירות ההון ממכירת המלון) להתפרנס ללא עזרת הילדים. אבל קשה להגיד שבתקופה אחרי 1955 “תרמנו” עוד דבר מיוחד לבנין הכללי!

 

הערות ומסקנות

1. כבר הערנו בהזדמנות שהבנים “הלכו בדרך שלהם”. אולי כדאי לבדוק אם יש קשר בין דרכנו והדרך ההיא. כבר בנעורינו היינו קרובים לרעיונות הסוציאליסטיים; אבל תמיד היה הרעיון הציוני השולט. הרצל היה בעד מדינה של צדק סוציאלי, אבל עוד רחוק מהמחשבה שאפשר לקשור את החזרת היהודים לארצם עם נסיונות סוציאליסטיים. – רק אחרי מותו, כאשר התחילו להקים במרחביה את “הקואופרטיב לפרודוקציה” לפי תכניתו של פרנץ אופנהיימר, בסוף העשור הראשון של המאה שלנו (המאה ה-20), הרגישו שבהתחלה צריכים להתאים גם את הסדרי החיים בכללם באופן קולקטיבי; דבר שהבינו גם בדגניה. – ההעברה לחיים נפרדים יחד עם שיתוף בייצור באה רק – עבור חלק מהמתישבים – אחרי המלחמה בהקמת המושב הראשון בנהלל, בתחילת שנות העשרים. בשבילנו נשארו הרעיונות של הקיבוץ נסיון מענין, אבל לא מחייב; (וזאת אולי הסיבה שאפילו סבתא ורוב חברותיה לא ידעו מה לעשות עם הכשרתן בחוות הלימוד ב”אופלדן”), כמו שאמרנו, העיקר עבורנו היתה עצם העליה!

   עלינו בשנת 1924 בזמן שהרוב המכריע של הציונים בגרמניה, ולא רק בגרמניה אלא בכל הארצות שבהם לא רדפו יהודים, לא הבין את צורך ההגשמה העצמית; אנחנו חושבים שעצם עליתנו פתחה לילדינו, שנולדו בארץ או בדרך ארצה, את הדרך להחלטה החפשית על “הדרך שלהם”. – קבענו פעם שביום שהרשינו ליעקב בן ה-10 להצטרף ל”מחנות העולים”, הכרענו על דרך עתיד משפחתנו. אין להגיד שהכוון של הדור השני היה יוצא דופן. רוב המשפחות האינטלקטואליות הבינו את חשיבות ההתישבות הקיבוצית וכיבוש האדמה, והנוער עצמו התלהב. אפייני היה שאפילו ד”ר א. בירם (האנטי סוציאליסט) לא יכול היה למנוע שהרבה מבוגרי בית הספר הריאלי התארגנו להתישבות קיבוצית. הבינונו את כוון מחשבת ילדינו ולא התנגדנו לו, אם לא להגיד: עודדנו אותו.

2. מה הסיכום של 50 השנים שעברנו יחד?
   הנכס העיקרי היה והינו שיתוף הפעולה בינינו; תמיד עודדנו אחד את השני וזה אולי סוד הצלחתנו ושהצלחנו לעמוד ולעבור בשלמות כשלונות וצרות. בענינים גדולים אף פעם לא האשמנו אחד את השניה. הצלחנו, כשהשתדלנו לחנך את ילדינו לאנשים שלמים – הגונים ובעלי מחשבה עצמאית – לקרובים אלינו בהשקפותיהם וכממשיכי הדרך שבה אנחנו רואים את עיקר החיים: הגינות כלפי עצמם, משפחתם ועמם, הרצון לעבודה פרודוקטיבית בכל כחם, עזרה לנצרכים ואהבה לבני אדם!